30 / 45
29
תמרה
| 2017
נובמבר
היה מחיר מינימום. אם במקרה
לכולם היה יבול הזוי והארץ
הייתה מוצפת, הייתה קליטת
עודפים, חקלאי ידע שהוא יכול
להתפרנס מיגיע כפיו.
״ברגע שחוקק החוק יכלו כולם
לעשות מה שהם רוצים, וכידוע,
חקלאים רוצים לעשות כמו
אחרים. כך אירע אסון הפלפל,
ב׳שנת הסיני הזקן׳... השנה שבה
באו הסינים לספרדים ומכרו להם
חומר הדברה ׳שמדביר הכול׳.
הספרדים קנו, אבל ההוראות
היו בסינית, ובסופו של דבר
השטחיםשלהם היו כל כך נגועים
בחומרים שאסור להשתמש בהם,
שהפסיקו להם את השיווקים. כך
נוצר מחסור נוראי, ומחיר הפלפל
עלה לגובה מטורף. ברגע שבאה
השנה הזאת אמרתי, ׳חבר׳ה,
נגמר הענף, תראו מה יהיה בשנה
הבאה׳. ואכן כולם עברו לפלפל.״
אגודהשיתופיתעין חצבה
עין חצבה הוא מקום ייחודי בנוף -
חקלאֵי הערבה. זהו מושב קטן,
ובו שתי ישויות; האחת, אגודה
חקלאית שיתופית בע״מ, אשר
חבריה שותפים מלאים במשק
החקלאי. השנייה, ועד מקומי
שזכאים לשירותיו כל תושבי
המקום, ובהם נוסף על ארבעת
חברי האגודה בעיקר בעלי
תפקידים מרכזיים בה. חברי
האגודה הם דור שני ושלישי
למשפחות סלבין וקפלן, ורותי
היא האחרונה מדור המייסדים
שנותרה במושב.
״היינו סוג של התיישבות יחידים
שהקדימה את זמנה בארבעים
שנה, והמדינה חשבה שהעובדה
שאנחנו יושבים פה מונעת
מבעדה ליישב את הערבה. לכן
היו הרבה מלחמות עם המדינה...
עד בג״ץ, יותר מפעם אחת. עצם
העובדה שאנחנו פה משמעותה
שגם ניצחנו באותם בג״צים
ונותרנו על מקומנו. עד היום
אני לא רואה בצומת הערבה
את האנשים משתרכים בתור
ואומרים אני, אני, אני!״
התיישבות היחידים הזאת -
האוכלוסייה הקטנה והדיסקרטית,
ביישוב בערבה שאין בו שטחים
שהיו שייכים לירדנים בעבר -
התאימה בדיוק לצורכי משרד
הביטחון לשיחות השלום עם
. נציגי
1994 -
ירדן שהתקיימו ב
משרד הביטחון התקשרו לתאם,
ועד מהרה שיירה של ג׳יפים
נטולי מספרים חצתה את הגבול
והגיעה לעין חצבה יחד עם
הרמטכ״ל וסגנו וערימת חשובים
בכל מיני תחומים.
״הם ניהלו את השיחות כאן,
בשולחן הזה. התחלקו לחוליות,
התפזרו ברחבי הבית ודנו
בסוגיות השונות. זה היה מאוד
מרגש, כי הרגשת שאת חלק
מפעמי ההיסטוריה. קיבלנו אחר
כך הזמנה חגיגית מאוד לטקס
החתימה על הסכם השלום.
הרגשנו חלק ממשהו גדול.
ובכלל, היו פה הרבה רגעים
גדולים שהרגשת שאת עושה,
שאת תורמת, שאת חלק מ - .״
מהםהערכיםהמוספים
שאתמביאהעמך לעבודהאו
לפעילותך הציבוריתמתוקף
היותךאישה?
כלום, חד - משמעית. כאדם, כן.
כבעלת דעה, כן. כמישהי שיודעת
ונוהגת לעמוד על דעתה, כן. אבל
כאישה לא. מעולם לא פילסתי
את דרכי באמצעות נשיות. לא
היה לי את המקום הזה. אני לא
אוהבת את ההפרדה, כי אני
חושבת שהיא לא נכונה. קראו לי
פעם אוקלי אשת לפידות. יש לי
בן אחד שהוא הרבה יותר מכיל
וחומל ממני...
דבר נוסף שאני חייבת לזקוף
לזכותי הוא שתמיד הישרתי
מבט. לא היה לי את ה - להסתכל
מלמטה למעלה על אף אחד, וגם
לא מלמעלה למטה, בין אם זה
אחרון העובדים שלנו ועד ראש
ממשלה שישב פה ליד השולחן.
תמיד הרגשתי שווה בין שווים
ותמיד הישרתי מבט.
האם חשת אי פעם שעצם
היותך אישה מציב בפנייך
אתגריםאו קשיים?
אף פעם, אף לא אתגר או קושי
אחד. לא הרגשתי שעצם היותי
אישה בולם אותי או מהווה חסם.
מה תייעצי לאנשים צעירים
בתחילת דרכם המקצועית?
תחשבו מחוץ לקופסה. אל
תבואו ותגידו, ׳כולם עושים זה׳,
׳באתי לעשות עם כולם׳. תמצא
את הנישה. תמצאי מה נכון לך.
תחשבו על משהו שעוד לא חשבו
עליו קודם, ויש דברים כאלה.
איפה את רואה את עצמך
בעוד חמששנים?
באותו מקום. אני עדיין מעורבת
פה בסוג של עשייה לא מחייבת.
עדיין רוצים לשמוע את דעתי ואני
משתדלת מאוד להיות קשובה
לקולות הצעירים, לתת להם את
המושכות באהבה ובפרגון. והם
עושים את זה, הם מנהלים את
המקום.
על מה מכל פועלך את גאה
במיוחד, או מרגישה סיפוק
בזכותו?
ארבעים וחמש שנה לא ראיתי
את האנשים שלמדו איתי בתיכון.
לפני כמה שנים התקיים מפגש
עם האנשים האלה ולהפתעתי
כמה וכמה מהם אמרו שתמיד
טענתי שלא אהיה בינונית, אהיה
משהו אחר - אולי הכי טוב, אולי
הכי גרוע - אבל אעשה משהו
שונה; ואין לי ספק שעשיתי
משהו אחר. החיים פה לא קלים,
חיים בחברה מאוד מצומצמת -
לא היום, כשאני חצי שבוע בתל
אביב, אלא השנים הארוכות
שקדמו לזה - אלה היו חיים מלאי
סיפוק ואתגר, ואני מאוד גאה על
הדרך. אני מרגישה שהטבעתי
את עקבותיי בחול. כשאלך לא
יגידו, היא עברה. הייתי, השארתי
משהו...
חשבתי שאני תורמת
- אבל לא בתוקף
העובדה שאני אישה,
לחלוטין לא, אלא
בתוקף העובדה
שאני דעתנית ויודעת
לעמוד על שלי או על
שלנו ויודעת לעבור
קירות אם צריך.