29 / 45
2017
נובמבר
|
תמרה
28
אשת לפידות
היא בוגרת יא (״סלף - מייד
לחלוטין״). חקלאית. חברת
המליאה הוותיקה ביותר במועצה
האזורית תמר (״ארבעים שנה״),
בעבר סגנית ראש המועצה,
יושבת ראש החברה הכלכלית
ודירקטורית בה. חברה בשלל
ועדות (״מזמנים אותי, אז אני
הולכת״). מסיימת בעוד כשנה
קדנציה שנייה כנציגת ציבור
בבית הדין לעבודה; ומאז שבעלה
נפטר מחלקת את זמנה בין עין
חצבה וחקלאות לבין דירה קטנה
בתל אביב, בן ונכדים, חברות,
בילויים, הרצאות וגם תחביב:
קדרוּת במוזיאון תל אביב (״לא
מוכשרת, באופן מוחלט. אבל
נהנית לשחק בשטויות האלה״).
״לאורך כל השנים הייתי פעילה
מאוד במוסדות ובארגונים
שקשורים לענף החקלאות,
בשולחנות של אגרסקו, כנציגת
מגדלים, ובארגון מגדלי הירקות,
שבו הייתי פעילה כנציגת
החקלאים. ישבתי בראש שולחן
מגדלי הצ׳רי, שהיינו ראשוני
מגדליו, ובראש שולחן מגדלי
המלונים; וחשבתי שאני תורמת
- אבל לא בתוקף העובדה שאני
אישה, לחלוטין לא, אלא בתוקף
העובדה שאני דעתנית ויודעת
לעמוד על שלי או על שלנו
ויודעת לעבור קירות אם צריך.
אלה פחות או יותר הכישורים
שהבאתי למקומות האלה. אני
ונשמטים אחד אחרי השני.
כשאני הולכת לכל הכנסים, אני
מסתכלת מסביב ורואה בעיקר
אנשים בגילי, אין דור ממשיך.
הצעירים ביותר הם בגיל של הבן
הצעיר שלי.
״אני זוכרת שכשאפרים שלום
היה מנכ״ל מועצת הירקות, הוא
אמר, אנחנו חייבים להתחיל
לייצא ירקות. כך אגרקסקו קמה,
כדי לווסת את השוק המקומי.
״אלא שאז חברו יחד כל כך הרבה
גורמים שהפכו את הייצוא ללא
כדאי, והראשון, בעיניי לפחות,
הוא טעות היסטורית שעשתה
מדינת ישראל, שאִפשרה לייצא
ידע שהיא מימנה את השגתו.
המדינה מימנה מכספי מסים את
המו״פים ואת חברות הזרעים,
את כל הפילוחים הגדולים,
ושחררה אותם לכל דכפין... ברגע
שמייצאים ידע אפשר לגדל את
אותו מוצר במדינות עולם שלישי
בעשירית עלות. שלא לדבר על
מצבור נוסף של גורמים, כמו
חרמות, שערי מטבעות, מדינות
אחרות שנכנסו לענף ועלות
ההובלה בהן יותר זולה, הכול יחד.
״אז היצוא נגמר, ואפשר היה
לחיות בכבוד מהייצור בארץ, עד
שיצא החוק המפורסם שנקרא
חוק חופש העיסוק. לפני כן
היינו מוגבלים במה שמותר היה
לנו לעשות. היו לנו מכסות. זה
אִפשר ויסות, ונתן רשת ביטחון.
לא בוגרת ׳זה או שום דבר אחר׳.
גדלתי עם המקום הזה.״
רותי עלתה לארץ בגיל ארבע,
מארצות הברית. כשהייתה בת
שש - עשרה וחצי ביקרה בעין
יהב במסגרת שירות לאומי של
הגדנ״ע, ומאז היא בערבה. (״קרה
לי מה שקורה לילדות טיפשות
בנות שש - עשרה״; להלן: נחום).
מאחר שהייתה בעלת דרכון זר
לא גויסה לצבא (״תמיד אמרתי
שאני עושה משהו די מקביל
לצבא״), ובת שמונה - עשרה וחצי
נישאה לנחום.
אל החקלאות אפוא הגעת
לגמרי במקרה...
״הכול היה נסיבתי. הייתה לי
בכלל תוכנית אחרת בחיים, אבל
דברים התגלגלו כך. כששואלים
אותי את שאלת המיליון דולר,
׳אם היית יכולה לחזור אחורה,
האם הייתי חוזרת על הכול?׳ אני
עונה: ׳עד הסוף׳. היו חיים מאוד
שונים, מרתקים, הרבה שנים
הייתי פה האישה היחידה. היו
הרבה אתגרים, הרבה סיפוק,
הרבה מלחמות.
״עשינו כאן סוג של פריצת דרך
לא
1960
ברמה עולמית, כי עד
ידעו בעולם דבר על חקלאות
מדברית. מדבר סלש שממה,
ישימון, צייה - במדבר לא גדל.
הראשונים היו עין גדי ויוטבתה,
ואחריהם מושב עין יהב, כגרעין
נחל, שבן זוגי המנוח היה
ממקימיו.
״בהמשך החליט חבר של נחום
לתקוע יתד בערבה, והצבא קבע
התניה שזה חייב להיות בקשר
עין עם הצבא, מאחר שהיה פה
גבול פרוץ, ופדיונים התגנבו
פנימה. ככה הגיעו לעין חצבה
יענק׳לה וגיל.
״באותם ימים מי שעזב נחשב
לבוגד. זה נורא ואיום, קל וחומר
אם בחר להתיישב להם מול האף
ולהיות, לא עלינו, מה שנקרא אז,
קפיטליסט. אחרי תקופה מאוד
קצרה ערכו בעין יהב הצבעה,
ועד מהרה נחום חבר ליענק׳לה
ולגיל, ושלושתם גרו פה בסוכה
מתחת לשיזף הגדול בתוך
אוטובוס ישן שגררו הנה. אותי
ביקשו בנימוס לעזוב את עין יהב,
ואת יום הולדתי השבע - עשרה
חגגתי פה.
״כשהגענו הנה המחשבה הבסיסית
הייתה שבחממה הטבעית הזאת
שנקראת ערבה אפשר לגדל
ירקות קיץ בחורף; להביא מוצר
שלא נמצא על המדף. וכך היה,
שינינו סדרי בראשית: היום יש
בחורף יותר ירקות קיץ מאשר
בקיץ.
טעות היסטורית
״היום הבעיות בענף הזה הן כל
כך גדולות ועלויות הייצור הן כל
כך כבדות שהחקלאים הולכים
לפני כעשור צלצל הטלפון בביתה של רותי קפלן
בעין חצבה, ובצדו השני של הקו קול לא מוכר
הודיע לה כי נבחרה להדליק משואה בטקס
הדלקת המשואות בהר הרצל. התברר שהמליצו
עליה בלא ידיעתה. בתחילה סירבה, אך בהמשך
השתכנעה, ולבסוף הדליקה את המשואה, ואף
בהתרגשות רבה.
רותי קפלן, עין חצבה