38 / 45
37
תמרה
| 2017
נובמבר
והפרנסה ובעיקר עקבהקשייםבתפקידהאימהות ובהיותה
׳אשתו של׳ ודרישותיו המעייפות של בעלה...
רותי בוכה ואומרת כי הילדים ובעלה אינם נותנים לה מנוחה
ולו לרגע אחד, ולכן רק כשהיא בורחת למרפאה יש לה
אפשרות ולגיטימציה להיות חולה ולנוח!
וכך פעמיים בשבוע רותי מגיעה אלי למרפאה, נחה וישנה
צהריים על מיטת הטיפולים מעבר לווילון מוסט, בשקט
וברוגע, ולאחר שהתעוררה היא קמה, מחייכת ואומרת לי,
״הנה, אני מרגישה חדשה, תראי איך לחץ הדם שלי ירד!
אבוא שוב מחרתיים לישון! ותזכרי שזה
סוד רק שלי ושלך״. וכך רותי נפרדת
וממשיכה במרוץ חייה המעייף עד
הביקור הבא במרפאה.
נגעתי ברותי בזהירות כבפרח מוגן ולא
מוגדר. יופייה, אצילותה, מופנמותה
והשקט הנעים המסקרן הביאו אותי
לשאול מדוע עיניה תמיד כה כבויות
ועצובות. מדוע היא ממשיכה לחיות
תחת דיכוי בעלה? מדוע רותי לא
בוחרת להתחיל חייםחדשיםשל חופש
ושקט. ביטחון. הגשמה עצמית? מהם
אותם עכבות, פחדים, אילוצים אשר
מובילים אנשים ונשים להמשיך לחיות
בסבל ובכאב? מהו מעגל חייה ומצוקותיה של רותי אשר
סוחף אותה להתפשרויות, לדרך ייחודית שלה ורק שלה,
ולא בהכרח על פי היגיון אנושי של הצוות הרפואי המטפל?
הצצה לחייהשל רותי משקפתאתחייהן של נשים ואימהות
רבות בארץ ובעולם המתמודדות עם עומסים וקשיים רבים
אשר פוגמים בתחושת האושר ובפיתוח העצמי ומימושו.
קשיים המובילים לדלדול בקשרים חברתיים, לבדידות וכן
לתחושות שחיקה, תסכול ועצבות.
בעיקר הבחנתי כי מצבם הרפואי והנפשי של נשים ואנשים
נפגע באופן המוביל לתחלואה ולתופעות כמו תשישות,
כאבי ראש, נדודי שינה, עצבות, הפרעות בריכוז, הפרעות
ביכולת ההנאה, ירידה בחשק המיני, כאבים בגוף, עלייה
בלחץ הדם, בעיות בלב. חרדה, פחדים, דיכאון והתמכרויות
לעבודה, לאוכל, לקניות, לעישון, לאלכוהול ועוד...
בחרתי לשתף בסיפורה של רותי כדי להמחיש שעולמן של
נשים מחייב שיפור וייעול הכלים והמשאבים הכלכליים
שלהן, וכל עוד המצב לא ישתפר נבחין בתוצאות
שליליות של העומס ונשים יוסיפו לשלם מחיר בריאותי,
רווחתן הגופנית, הנפשית והחברתית תוסיף להיפגע.
חובתנו כנשים, כאימהות, כבני אדם וכאנשי רפואה ורווחה
להמשיך ולקדם את זכויות הנשים. נוסיף לפעול לשילוב
אימהות בחברה המודרנית ולחתור להפנמה מוחלטת
שתפקידי ההורות, הפרנסה ומטלות הבית הם נחלתם
ומחויבותם של שני המינים, ועליהם לשאת זאת בשוויון,
בשיתופיות מלאה ובהזדמנויות שוות, הן במרחב הפרטי
והן ובעיקר בהרחבת זכויותיהן התעסוקתיות של נשים,
שיפור מצבן הכלכלי והרחבת המשאבים העומדים לרשותן
ולרשות בני משפחותיהן גם במרחב הציבורי.
אני שמחה שנופלת בחלקי הזכות,
כאחות, להיות חלק מהעשייה הזאת.
להיות אחות זה לחיות חיים מלאי
סיפוק, זוהי נגיעה יום - יומית במנגינת
החיים - מהלידה ועד המוות. יכולת
לחוות פרידות. להכיל את האושר אך
גם את הסבל, ובעיקר ליהנות מהרגע,
לברך על ה׳כאן ועכשיו׳!
להיות אחות אלו חיים מלאי משמעות!
ולא אוכל לתאר זאת טוב יותר מכפי
שתיארו זאת ד״ר סטיבן סי. לנדין, הארי
פול וג׳ון כריסטנסן בספרם ״מי יתפוס
:
את הדג?״ (בהוצאת מטר)
משמעות איננה משהו שנתקלים בו,
כמו תשובה לחידה או הפרס הגדול ב״חפשו את
המטמון״.
משמעות היא משהו שאתה בונה לתוך חייך.
אתה בונה אותו מתוך עברך, מתוך אהבותיך
ונאמנויותיך,
מתוך כישרונותיך והבנותיך, מתוך הדברים שאתה
מאמין בהם,
מתוך דברים ואנשים שאתה אוהב,
מתוך ערכים שלשמם אתה מוכן להקריב משהו.
הרכיבים קיימים שם.
אתה היחיד שמסוגל לחבר אותם וליצור מהם את
הדפוס שבו יתנהלו חייך.
בנה מהם חיים שיש בהם כבוד עצמי ומשמעות
בשבילך.
בברכת בריאות טובה לכולנו,
דורית
עולמן של נשים מחייב שיפור
"
וייעול הכלים והמשאבים
הכלכליים שלהן, וכל עוד המצב
לא ישתפר אנו נבחין בתוצאות
שליליות של העומס ונשים
יוסיפו לשלם מחיר בריאותי,
רווחתן הגופנית, הנפשית
והחברתית תוסיף להיפגע.״